דרך האוכל

לכל אחד יש חלום. אני רציתי מסעדה. 

בחלומי הייתה המסעדה שלי שוקקת חיים, רציתי משהו קטן ואיכותי עם סגנון משלי, עם אוכל ביתי ונגיעות מורכבות יותר. אח שלי, אוהד, חבר אלי ויחד החלטנו על חנות פינתית סגורה מול בית הורינו, בשכונה שבה גדלנו. 

המקום היה חורבה. סורגים, קורי עכביש, תקרה צהובה. טינופת ועכברים. 

השכירות הייתה זולה מאד בהתחשב במוצר, אבל ידענו שכדי להביא את המקום למצב בו נוכל להגיש אוכל ייקח לנו הרבה זמן והשקעה של הרבה עבודה קשה וכמובן כסף.

כל מי שהתייעצנו איתו אמר לנו בעדינות שאנחנו עושים טעות נוראית. שלהרים מסעדה ועוד בכזה מקום תהיה בכייה לדורות. אבל משהו לקח אותנו קדימה. בעיקר האישה שלצידי שהאמינה בנו והכי חשוב שאפשר להגשים חלום אם רק רוצים. 

לקח לנו 4 חודשים מהיום שבו שכרנו את המקום ועד שהצלחנו להגיש בו אוכל. הבירוקרטיה התעמרה בנו (ועל זה אפשר לכתוב ספר שלם).

השכונה הקטנה שלא נתנה לנו סיכוי כבר פחות עיקמה פנים. שכנים שבאו לטעום הפכו לחברים ובאו שוב.

החידוש שהבאנו היה רוח רעננה ואוכל בריא לסביבה. רמלה היא עיר של אוכל רחוב, ולמרבה הפלא הציבור הלך אחרינו ושמח לטעום דברים אחרים. בנינו קונספט של סלטי טאפס ביתיים ומרק למנה ראשונה -הכל בייצור עצמי. ומנות עיקריות ביתיות כמו ממולאים, דגים, בשרים על הגריל ועוד. השתדלנו להכין בכל יום עוד מנות מיוחדות ובעיקר לבשל אוכל מזיכרון הילדות בביתן של הסבתות ז"ל ושל אמא שלי ז"ל. 

הלקוחות הצביעו ברגליים. 

אסי (אני, מימין) ואוהד (אחי, משמאל) מבשלים

לאט לאט צמחה המשפחה והעסקנו עובדים. תימרנו בין הרצון להגיש אוכל אמיתי לחוקים הדרקוניים של משרד הבריאות והשיגעונות של הפקידות חסרת המעוף שבו. 

שילבנו מנות חדשות והזמנו חברים מכל הארץ לבוא ולאכול. המסעדה שלנו הפכה למרכז המשפחתי ובית לכל החברים הקרובים. ידענו הכל כמעט על כל לקוח כולל מי אלרגי לשום, לא אוהב פלפלים ומי צריך לאכול פחות שמן. ההכרות עם הלקוחות הייתה כל כך חזקה שהיה מי שהשאיר את הכדורים שהיה צריך לקחת אחרי האוכל אצלנו כדי שנזכור לתת לו בתום הארוחה.

הרגשתי שהחלום מתגשם, שהמסעדה הופכת לעסק משפחתי ובית לחברים וסועדים.
לימים - הדרך הקשה בה צעדתי, היא זו שעיצבה אותי והביאה אותי להפוך לאיש הלחם שהנני כיום.

שיר שלי ואני מבשלים ביחד בחופש חנוכה