רמלה טורינו

ערב טוב ושבת שלום.

כיף להיות בבית אחרי חודש וקצת מחוץ לגבולות ישראל. 

את אוגוסט העברתי בלחץ היסטרי אבל לפחות הטמפרטורות בהן נשמתי בהרי האלפים לא עברו את ה24°. 

נחתתי לתחילת שנת הלימודים וכבר יש ריח של ראש השנה וחגי תשרי באוויר.

הסיבוב שלי הקיץ, התחיל באמסטרדם הולנד, דרך מילאנו , בואכה מחוז פיימונטה באיטליה, צפון צרפת והסתיים בג'נבה. 

למדתי הרבה, התפתחתי אישית וקולינרית, יש לי בראש כמה מסקנות וגם כמה שינויים שהייתי רוצה לערוך ב"סטודיו לחם" שלי בארץ בעקבות המסע. 

*** זהירות קדיחה קטנה:

בסצנה המפורסמת בסרט קראטה קיד המקורי בשנות ה-80,  מלמד המאסטר מייאגי את דניאל רוסו, קראטה דרך עבודות שונות. "וואקס און וואקס אוף" בתנועות מעגליות על צי הרכבים שברשותו. אחר כך צובע רוסו את גדר העץ מלמעלה למטה ולהיפך. 

הילד כועס כי מבחינתו אין לזה תכלית. 

הוא הרי בא ללמוד קראטה והפך לעבד של האיש האסיאתי קטן הקומה. 

כשדניאל רוסו שבור מנטלית ופיזית מהעבודה הקשה והמיותרת - מדגים מיסטר מייאגי באמצעות התנועות שביצע הילד במריחת הווקס והצביעה - טכניקות הגנה בקראטה.***

הרבה שנים עבדתי במסעדה שלי ושל אחי, אוהד, ברמלה. כל בוקר השיגרה והלחץ להספיק הכל שלא תמיד השתלמו מבחינת שכר. 

העבודה השגרתית השוחקת תחת רשויות קשות עורף, והתשישות הפיזית היו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. 

היום כשאני נמצא בסיומו של הפרוייקט הקשה באיטליה שדרש ממני השקעה פיזית גדולה והכנה מנטלית גבוהה כדי לעמוד 16-18 שעות במטבח,  אני מבין שהזמן במסעדה ברמלה לא היה מיותר. 

אני יודע שה"וואקס און וואקס אוף" ברמלה חיזק את יכולותיי בתחומים רבים בהם אני עוסק כעת.

לרוב הבעיות יש לי בסל, פתרונות. אין לי צורך בניסויים ולמידה כי נתקלתי במצבים הללו בעבר ברגעים הקשים ביותר במסעדה ובדרך הקשה למדתי מטעויות העבר. הכל זה רק התאמות ושינויים קלים ובום הכל עובד!

כמה ניסיון חיים נתנה לי חלקת האלוהים הקטנה שהייתה לי ברמלה. ועל כך אני מודה היום.

יש מי שלמד בבתי ספר עיליים בעולם הגדול, יש מי שעבר תחת שפים גדולים. אני בסך הכל בישלתי לאנשים, והרבה. וכנראה שלעבור את הדרך "ברגליים" מספק ניסיון רב כל כך עד שהיום אני חש ביטחון מספיק להתמודד מול כל משימה.

כל יום הוא יום למידה חדש. והיום אני יודע שגם דבר שולי שעברת בחיים יכול להיות כלי מפתח לפיתרון של בעיה מורכבת בעתיד. 

השלב השני בסיפור שלי הוא לא לתת לחשש להשתלט. הבנתי שאני לא צריך להביט על האחר אלא להיות הכי טוב שאני יכול.

מבחינתי אם נתתי 100 אחוז מעצמי והסועד מהצד השני לא מקבל את הלחם שלי, אסור לי לתת לזה להוריד את רוחי, אלא להמשיך קדימה ולהמשיך ולתת מעצמי. לשמחתי הסועדים הרגישו כמה לב השקעתי והתוצאות והחיבוק מהקהל היו עוצמתיים. 

כמו כל דבר טוב או רע, הדברים נגמרים וחוזרים לשגרה, לעשות את הדבר שאני הכי אוהב לעשות - לחם, וללמד אנשים טכניקות מתקדמות לשיפורו. 

אם משהו טוב הוא טוב וזה לא משנה אם אתה בטורינו - איטליה או במודיעין - ישראל. כשמישהו נוגס בחלה שלך בערב שבת ומחייך. ושולח את אישתו לבקש את המתכון זה משמח.

אם רגע לפני שאני עוזב את איטליה הקונדיטור המקומי מושיב אותי כדי שאסביר לו איך לייצר את הלחם שלי ומתוודא שהוא מכור אליו -  זה משמח. 

אז תודה לכל המולדבים, הרומנים והאיטלקים שנראו קרירים ומרוחקים כשנחתנו אך חיבקו אותנו בדמעות כשעזבנו...

אין לנו מה להתבייש. הרצון הישראלי לדעת עוד ולהבין הוא עצום. ולפעמים "החוצפה הישראלית" , ועם כל הביקורת על ישראל, היא זו שמקדמת אותנו, ואני יכול לומר בפה מלא, שהלחם שלנו  לא נופל משום לחם בעולם. יש לנו עוד במה להשתפר אבל אנחנו שם. בפסגות הגבוהות. אפילו באלפים.

ולסיום - תמונה עם החבר ה"רב אומן" שלי, ברי סייג, קונדיטור בחסד, שעמד לצידי ברגעים הקשים והעביר איתי 20 שעות ביום במטבח.
שתהיה שנה טובה לכולנו!